באמצע המאה העשרים איטליה נחשבה לאחת מיצרניות הקולנוע הטובות בעולם, אולי אפילו הטובה ביותר. בזכות במאים כמו פדריקו פליני, מיכאלאנג'לו אנטוניוני, פייר פאולו פאזוליני, לינה וורטרמיולר ועוד, ארץ המגף סיפקה כמה מיצירות המופת הגדולות של האומנות השביעית. החל משנות השבעים הדברים קצת השתנו. מעבר לסרטי הג'יאלו (סרטי הבילוש והאימה הקיצוניים של דריו ארג'נטו, מריו באווה וחבריהם) וסרטי המשטרה הקשוחים והמחוספסים, נראה שאיטליה דווקא נותרת מאחור.
לקראת סוף האלף הקודם ותחילתו של החדש, נראה שבמאי אחד מצליח להחזיק את כל המוניטין של הקולנוע האיטלקי על כתפיו – פאולו סורנטינו, שנולד בנאפולי בשנת 1970, הפך להיות ממשיך דרכו של פליני (הוא בהחלט התאמץ שנחשוב ככה) והיוצר האיטלקי המהולל בעולם, כזה שצבר פרסים רבים ואפילו הביא לאיטליה את האוסקר ב-2003, לראשונה מזה 15 שנה ("החיים יפים").
השנה ביים סורנטינו את סרטו התשיעי באורך מלא (בין לבין עשה המון סרטים קצרים וביים את הסדרה "האפיפיור הצעיר"), והוא שוב נשלח לייצג את מדינתו באוסקר. לקראת הקרנת סרטו האחרון בסינמטק יחד עם שתי יצירות עבר משובחות שלו אנחנו מגישים לכם דירוג של כל סרטי סורנטינו, מלך הקולנוע האיטלקי החדש.
- מקום תשיעי: One Man Up – 2001
זהו סרטו הראשון של סורנטינו, אז אפשר לוותר לו על כך שזה לא בדיוק הצלחה גדולה. מה שכן, פה התחיל שיתוף הפעולה שלו עם מי שיהפוך לשחקנו הקבוע, אחד השחקנים הטובים ביותר באיטליה, טוני סרבילו. הסרט המדובר הוא קומדיית פשע שחורה המתרחשת בשנות השמונים, ממנה עדיין קשה לדלות את הסגנון הרהבתני והסוחף שיאפיין את הקולנוע שלו בעתיד. - מקום שמיני: "חבר המשפחה" (L'Amico di Famiglia) – 2006
בשונה מכל סרטיו האחרים של סורנטינו, הדרמה האפלה הזו בוחרת בסגנון ויזואלי אחר. אמנם האסתטיקה יוצאת דופן, אבל זהו סרט הרבה יותר מעורר רתיעה, ממש כמו הגיבור שלו – איש עלוב בשם ג'רמיה דה ג'רמיי (ג'יאקומו ריצו), מין טרטיף מודרני, נכלולי וחסר מוסר, שמתעלק על משפחה עשירה ומנצל אותה עד כמה שניתן. לא סרט מאוד נעים לצפייה, אבל המשחק של ריצו שווה את הכל. - מקום שביעי: "לורו" (Loro) – 2018
את שני החלקים הארוכים של הדרמה המפותלת של סורנטינו על ראש ממשלה איטלקי, מושחת והנהנתן בסגנון ברלוסקוני, הפך בהמשך ליחידה אחת, והיא זו שנמצאת במקום השביעי. זהו סורנטינו בפול ווליום, מלא סצנות מרהיבות, שימוש עמוס במוזיקה, סקס, סטים מנכרי עיניים, וכמובן הופעה מדהימה של טוני סרבילו (כאן בגיבוי ריקרדו סקארמצ'יו המעולה גם הוא). "לורו" בהחלט נפלא, אבל נדמה שביחס לסרטיו האחרים של הבמאי, פה היה קצת איבוד שליטה על דוושת הדלק והחוויה יותר ויזואלית מאשר עמוקה. ועדיין, זה באמת סחרור מרהיב. - מקום שישי: "נעורים" (Youth) – 2015
סרטו דובר האנגלית השני של סורנטינו הוא הראשון שביים לאחר שזכה באוסקר, ולכן לא מפתיע שהוא הצליח להשיג לפרויקט שחקנים בינלאומיים מדהימים כמו מייקל קיין, הארווי קייטל, ג'יין פונדה ורייצ'ל ווייס. הסרט מתרחש כולו במין חוות בריאות מרהיבה למראה (כמובן) בה שני חברים טובים, אחד מלחין ואחד במאי, מהרהרים על חייהם ועל העתיד, מנסים לשמר את שמחת החיים והיצירה. על אף שהקונצנזוס מתעדף את הסרט הזה פחות משאר סרטי סורנטינו, הוא עדיין נהדר עם כמה סצנות בלתי נשכחות. - מקום חמישי: "יד האלוהים" (E Stata la Mano di Dio) – 2021
סרטו החדש ביותר של סורנטינו, הוא גם האישי ביותר שעשה. זהו סיפור התבגרות בצל אהבה ואובדן בנאפולי של שנות השמונים, שם הבמאי גדל, התבגר, וגילה את אהבת הקולנוע. השחקן הצעיר פיליפו סקוטי, אחת מהתגליות של השנה, מגלם את בן דמותו של הבמאי שבעיקר אובססיבי לדבר אחד – האם מועדון הכדורגל של נאפולי יוכל להחתים את שחקן הכדורגל הטוב ביותר בעולם, דייגו מראדונה. קשה לתאר כמה ממלא הסרט הזה את הלב, ואיך הוא שובר אותו רק על מנת לאחות אותו מחדש. - מקום רביעי: "השלכות האהבה" (Le Conseguenze Dell'amore) – 2004
הדרמה המרגשת שהוקרנה בפסטיבל קאן וסחפה את פרסי הקולנוע האיטלקי, היא זו שסינמה לראשונה את סורנטינו כמישהו שחייבים לשים אליו לב. בזכות השימוש העוצמתי והעדין ביותר בטוני סרבילו (ייתכן וזהו תפקידו הטוב ביותר, ובהתחשב בהופעותיו במהלך השנים זה בהחלט תואר מהדהד) ועולם הסאונד הנפלא, סורנטינו בורא סיפור על איש שכבר לא זוכר איך להיפתח וליצור קשרים, עד שהאישה הנכונה נכנסת לתמונה. - מקום שלישי: "זה בוודאי המקום" (This Must be the Place) – 2011
הסרט דובר האנגלית הראשון של סורנטינו הוא הפקה איטלקית-אירית, עם שורשים יהודים, ושחקנים בינלאומיים כמו זוכי האוסקרים שון פן ופרנסס מקדורמנד. פן, בשיא הקריירה שלו, נכנס לנעליו של זמר רוק שתהילתו מאחוריו, המחליט לעשות מעשה ולצאת למצוא את האיש שפגע באביו במהלך השואה. זהו סיפור מסע עמוס מוזיקה ונופים מרהיבים של אמריקה, ועוד מהלך גאולה ותיקון של גבר, הדבר שסורנטינו עושה הכי טוב שאפשר. - מקום שני: "האלוהי" (2008) – Il Divo
אחרי שכבר היה שם דבר באיטליה, זה הסרט שפתח את סורנטינו לעולם. סרטו הרביעי במספר היה לשיחת היום בפסטיבל קאן, ואפילו הצליח לסגור לעצמו מועמדות לאוסקר (אמנם בקטגוריית האיפור הטוב ביותר, אבל זה גם משהו). סורנטינו מביא למסך באופן אורפאי וכמעט לא נתפס מרוב יופי ועוצמה, את מסלול עלייתו ונפילתו של הפוליטיקאי גוויליו אנדראוטי, שמשל באיטליה במשך שבע כהונות, וידוע גם בזכות קשריו עם הצדדים הפחות חוקיים של המדינה. טוני סרבילו, כמובן, מדהים כהרגלו. - מקום ראשון: "יפה לנצח" (La Grande Bellezza) – 2013
הסרט שהפך את סורנטינו לזוכה אוסקר, והחזיר את התהילה לאיטליה, הוא בעצם גרסה מודרנית של "לה דולצ'ה ויטה" מאת פליני, הנערץ על סורנטינו. טוני סרבילו (שוב) מגלם כתב רכילות שחיי את החיים היפים של רומא, מכיר את כולם וכולם מכירים אותו, בזמן שהוא מנסה להבין האם לחייו יש משמעות. זה לא באמת סרט עם עלילה מהודקת, אלא פשוט מסע מרהיב באחת הערים היפות בעולם, על בנייניה, סמטאותיה, וכמובן הנשים שבה. סורנטינו מציג את העיר העתיקה-חדשה כמו שאף אחד לא יכול, מעניק לנו כמה מהסצנות הכי יפות של הקולנוע באלף החדש.
מאמרים נוספים
